ב-21 ביוני 2018 הלכה לעולמה בגרמניה פליציה לנגר, מחלוצות המאבק לזכויות האדם בשטחים הכבושים. עשייתה המשפטית והציבורית הותירה רישומה לא רק אצל לקוחותיה הרבים, אלא גם בארכיונים שתיעדו את תגובתה המבוהלת של המערכת השלטונית לפעילותה של עורכת הדין היהודיה והישראלית כנגד הכיבוש ועוולתיו: עינויים, מעצרים מנהליים וגזל אדמות. כמה מסמכים אנו מציגים כאן ולצדם קטע ערוך מתוך ספרו של עו"ד מיכאל ספרד, חבר הוועד המנהל של מכון עקבות, שראיין את לנגר ומספר עליה ועל פעילותה.

פליציה לנגר נולדה בפולין בתחילת שנות השלושים וכמעט כל בני משפחתה המורחבת נרצחו בשואה. את שנות המלחמה הקשות עשתה עם משפחתה שברחה מפולין לברית המועצות. אביה נכלא בתנאים קשים בגולאג סובייטי בשל סירובו לקבל אזרחות סובייטית (מחשש שאם יסכים לא יוכל אחרי המלחמה לחזור לארצו, פולין), ושם הידרדרה מאוד בריאותו. לאחר שחרורו מצבו המשיך להיות רע עד שבסוף 1944 נפטר. אימה של לנגר ולנגר עצמה המשיכו לפרנס את עצמן בתנאים לא תנאים ואף נאלצו למכור את מעט הרכוש שהיה להן כדי לשרוד. לאחר המלחמה שבה לנגר לפולין ושם פגשה את בן זוגה, ואילו אימה שנישאה בשנית היגרה לפלשתינה. בשנת 1950 נענו לנגר ובן זוגה לתחינותיה ובאו בעקבותיה.

בתחילת שנות השישים הגשימה לנגר חלום ובאופן יוצא דופן לתקופה ולמי שכבר הייתה אם לילד, נרשמה ללימודי משפטים בשלוחה של הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בתל אביב. עברהּ הכתיב לה לייצג את החלשים, לנהל מלחמות עבור אלה שכמוה וכמו משפחתה הופקרו לרשעות השלטון. היא הלכה ללמוד משפטים כדי לממש את ראיית עולמה שעוצבה בשנות המלחמה ולקרוא תיגר על אפליה ואי צדק. באמצע שנות השישים הייתה כבר עורכת דין. אלא שניסיונותיה להתקבל לעבודה במגזר הציבורי נתקלו בקשיים. לטענתה, עמדותיה המרקסיסטיות וחברותה במפלגה הקומוניסטית הישראלית הביאו לפסילתה. היא נאלצה אפוא למצוא משרה בשוק הפרטי. אלא ששם היא נתקלה בקושי מסוג אחר: מצפוני. לאחר שסירבה לייצג גבר שניסה להתחמק מתשלום מזונות וסרסור שהסתבך עם החוק, הבינה שרק כעצמאית תוכל לברור את התיקים שבהם תייצג בהתאם לעקרונותיה הרבים. במשרדה הפרטי לנגר ייצגה לקוחות המותאמים לטעמה האידאולוגי: מפגינים שנעצרו, נשים שזכויותיהן קופחו וערבים אזרחי ישראל שהסתבכו עם הרשויות. עד שנת 1967 , עד שמיליון וחצי פלסטינים הפכו בתוך שישה ימים לנכבשים של מדינתה. בזמן שהחברה בישראל, שבקרבה חיו אז לא מעט ניצולי שואה, שהלקח העיקרי מהחוויות הנוראות שעברו ומההיסטוריה הלאומית, המשפחתית והפרטית שלהם היה "אנחנו, שארית הפליטה של העם היהודי, חייבים לבנות את מדינתנו כמדינה חזקה שלעולם לא תאפשר עוד לעם היהודי להיות קורבן", הלקח של לנגר עסק בסכנות הנובעות מכל אפליה, לא רק של יהודים; ומכל כיבוש, לא רק בידי גרמנים. ייצוג של פלסטינים שמצאו עצמם תחת שלטון צבאי ישראלי, נתונים למשטר של קציני צבא בעלי כוחות עצומים, היה מימוש היעד שבעבורו הלכה ללמוד משפטים.

בסוף שנות השישים היו מלבדה מספר מועט של עורכי דין ישראלים שייצגו את תושבי הגדה, רובם פלסטינים אזרחי ישראל, כמעט כולם בעלי זיקה למפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י, ובשנים מסוימות – רק"ח). באותם ימים הייתה לפלגים הקומוניסטיים השפעה ואחיזה משמעותית ברחוב העירוני הפלסטיני, והקשרים בין המפלגה הקומוניסטית הישראלית לתנועות הקומוניסטיות הפלסטיניות שבשטחים הכבושים פרצו את הדרך לייצוג משפטי של פלסטינים תושבי הגדה ועזה על ידי עורכי דין ישראלים. לנגר הייתה רחוקה מהאב־טיפוס המצופה עבור עורך דין המייצג פלסטינים: אישה, קומוניסטית, יהודייה מאירופה. עם מבטא פולני ושליטה בלטינית, הזיווג שלה עם פלסטינים מהגדה המערבית ומרצועת עזה היה אולי הדבר המוזר ביותר במזרח התיכון. כדי להיות נגישה לתושבי הגדה, לנגר שכרה משרד קטן ברחוב כורש בירושלים שממנו עתידה הייתה לעבוד ב־ 23 השנים הבאות. בתוך זמן קצר הפכה לשם נרדף למאבק משפטי למען זכויות של פלסטינים. עבור אחרים הפכה לשם נרדף לבוגדת וסייענית של האויב.

ב־1990, אחרי קריירה ארוכה ורצופת מאבקים מתוקשרים ודרמטיים עם השלטונות הישראליים, סגרה פליציה לנגר את משרדה בירושלים ועזבה את ישראל לטובת משרת הוראה בגרמניה. "איני מוכנה להמשיך לשמש עלה התאנה של מערכת המשפט בישראל", אמרה בריאיון ל"וושינגטון פוסט".

עורכות ועורכי דין, ובראשם לנגר, הניחו את התשתית לפעילות משפטית רחבת היקף הנמשכת עד לימים אלה. פעילות זו אופיינה ומאופיינת עד היום בשותפות, במאבקים משפטיים סיזיפיים, עיקשים ומתמידים, ובאקט של אמון המוענק יום־יום, כשפלסטיניות ופלסטינים תושבי השטח הכבוש חותמים על ייפויי כוחם של עורכות ועורכי דין ישראלים, חלקם יהודים, לייצגם לפני המוסדות הישראליים ובמרכזם בית המשפט הגבוה לצדק. אמון ושותפות אלה נמשכו ללא הפסקה במשך חמשת עשורי הכיבוש. גם בתקופות הקשות ביותר, כשנדמה היה שכל הגשרים בין פלסטינים לבין ישראלים נשרפו או פוצצו, הסולידריות במאבק נגד הפרת זכויות האדם במסגרת הכיבוש לא כבתה.

מעובד מספרו של מיכאל ספרד החומה והשער: ישראל, פלסטין והמאבק המשפטי לזכויות האדם (הוצאת כתר, 2018). ספרד הוא חבר הוועד המנהל של מכון עקבות.

Close

20.2.1968

הנדון: עו"ד פליצור לנגר

9.8.1974

בג"ץ 322/74

26.6.1974

משרד החוץ מעביר לשגירירות בלונדון מאמר תגובה של פרופ' יורם שינשטיין למאמר של לנגר

14.11.1975

עיקרי הדברים שנמסרו אודותיה בשב"כ