ב-1971, בעת שהיה תחת שליטה ישראלית, שימש חצי האי המדברי בית כלא אכזרי במיוחד ויעד להגליה של מי שמעולם לא היו חשודים בעצמם בביצוע פשע. לפחות שני אתרים בסיני אירחו בראשית שנות ה-70 מחנות מעצר של מדינת ישראל: אבו זנימה (أبو زنيمة) ונח'ל (نخل). למחנות המאולתרים שהוקמו בהם נשלחו מאות בני אדם, בהם ילדים, נשים וגברים מרחק שעות נסיעה רבות מהבית. הם הוחזקו בלב המדבר – הרחק מבתיהם, הרחק ממשפחותיהם, הרחק מעין הציבור, לתקופות משתנות שהגיעו עד מספר חודשים. הם חיו שם בתנאים קשים שתוארו על ידי מי שביקר במקום כבלתי נסבלים; מבודדים ומנותקים מהעולם, כשמצבם הנפשי הידרדר לא פעם לשפל קשה.

פרק זה מספר את סיפורם של מחנות המעצר באבו זנימה ובנח'ל שבסיני – סיפור שמעולם לא סופר, עד עכשיו.

***

סיני. ים. שמש. חופשה מרגיעה ונעימה הרחק מהבית.

אבל, לא רק.

במהלך שנת 1971 שימש חצי האי סיני גם בית כלא אכזרי במיוחד ויעד להגליה של מי שמעולם לא היו חשודים בעצמם בביצוע פשע. לפחות שני אתרים בסיני אירחו בראשית שנות ה-70 מחנות מעצר של מדינת ישראל: אבו זנימה ונח'ל. למחנות המאולתרים שהוקמו בהם נשלחו מאות בני אדם, בהם ילדים, נשים וגברים מרחק שעות נסיעה רבות מהבית.

הם הוחזקו בלב המדבר – הרחק מבתיהם, הרחק ממשפחותיהם, הרחק מעין הציבור, לתקופות משתנות שהגיעו עד מספר חודשים. הם חיו שם בתנאים קשים שתוארו על ידי מי שביקר במקום כבלתי נסבלים; מבודדים ומנותקים מהעולם, כשמצבם הנפשי הידרדר לא פעם לשפל קשה.

בפרק זה נספר את סיפורם של מחנות המעצר באבו זנימה ובנח'ל שבסיני – סיפור שמעולם לא סופר, עד עכשיו.

***

 פתיח: "אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פודקאסט מבית מכון עקבות, בשיתוף קרן קונרד אדנאאואר בישראל. מגישה: מירה עווד. מוזיקה מקורית: דויד פרץ. מחקר: ליאור יבנה. תסריט: נועה כהן. מפיק: עידו קינן.

***

את סיפורם של מחנות ההגליה והמעצר שהקימה ישראל בסיני אפשר להתחיל בכמה נקודות זמן. אחת מהן היא יום שבת, 2 בינואר 1971, על רקע טרגדיה נוראית שהתרחשה באותו היום.

בני משפחת ארויו מקרית אונו – ההורים בוב ופריטי, וילדיהם מרק דניאל בן השבע ואביגיל בת החמש – שבו מטיול משפחתי אל היאחזות נח"ל-ים שבצפון סיני. הם עשו את דרכם בחזרה אל מרכז הארץ על הכביש שמצפון לעיר עזה. כשחלפו על פני מפעל המשקאות "סבן-אפ" התקרב לעברם נער בן 15 תושב הרצועה, מחמוד סלימן מחמד א-זק שמו, והשליך רימון יד שחדר אל תוך המכונית המשפחתית.

הרימון התפוצץ בתוך המכונית והרג במקום את שני הילדים. אמם של השניים נפצעה קשה. הרצח המחריד של ילדי משפחת ארויו הניע את ישראל לפעולה צבאית מיידית ורחבת היקף ברצועת עזה.

מי שהוביל את הפעילות הישראלית ברצועה היה אלוף פיקוד הדרום באותה עת, אריאל שרון. במשך חודשים ארוכים פעלו ברצועה כוחות צבא גדולים, בתוך שטח בנוי וצפוף, ובלב אוכלוסייה אזרחית, במטרה לאתר ולתפוס את מי שתיכננו והוציאו לפועל פעולות טרור נגד ישראל ונגד ישראלים. אלוף משנה יצחק איני עבאדי, שהיה מושל רצועת עזה, סיפר בראיון לפודקאסט "פרות קדושות" של יזהר באר על הפעילות בעזה ועל רוח המפקד ששררה באותה תקופה:

"…הרצועה היתה קן צרעות והטרור היה טרור ממש אכזר! זה השלב שאריק נכנס במה שקוראים 'דיכוי' או 'חיסול הטרור' ברצועה. מאחר  שאמרתי לך, לא היה לי מושג, צל צילו של מושג, מה צריך לעשות עם האזרחים, אז [את] כל ימי הקדשתי לביצוע ההוראות של שרון בדיכוי הטרור. [את] זה ידעתי לעשות. ואני מודה, אריק גרם שהמלחמה נגד הטרור ברצועת עזה [הגיעה] לרמה של 'אמנות'. אבל, המלחמה היתה מלחמה טוטאלית. ונאמר שהיו כמה מאות מבוקשים, לא היה סדר גודל כזה, נניח שהיו כמה מאות מבוקשים בפנקס, הם נתמכו על ידי אוכלוסייה של מאות אלפים."

המבצע הצבאי החל בראשית ינואר 71' ונמשך עד אמצע שנת 72'. חלק מאירועי המבצע פורסמו בזמן אמת: יחידות צבא מיוחדות וכוחות חי"ר פעלו ברצועת עזה על מנת לפגוע במבוקשים פלסטינים; בתים נהרסו במחנות הפליטים, לכאורה כדי להרחיב צירי תנועה עבור כלי רכב צבאיים. אזורים רבים נסגרו לתנועה, עוצר ממושך הוטל על חלקים נרחבים ברצועה, ומבצעי חיפוש בבתים פרטיים נערכו על בסיס קבוע. כ-1,700 משפחות, כמעט 12 אלף איש, הועברו ממקומות מגוריהן לאזורים אחרים ברצועה, לאזור אל-עריש שבסיני, ומעטים גם אל הגדה המערבית.

אבל לצד כל אלה, ישראל הפעילה גם כמה אמצעים נוספים שמעולם לא פורסמו – עד היום.

חלקם נועדו להגביר את הלחץ על המבוקשים ולהביא ללכידתם, אחרים נועדו לשרת מטרה נרחבת יותר של ישראל: דילול מספר הפליטים ברצועה והעברתם אל הגדה המערבית. אמצעים אלה נותרו עד היום מוסתרים מעיני הציבור, וארכיון צה"ל מסרב גם כעת – חמישים שנה לאחר האירועים – לחשוף את עיקר התיעוד הנוגע אליהם.

***

רמזים ואזכורים לאמצעים המיוחדים שנקטה ישראל ברצועת עזה פזורים במסמכים שונים שאותרו על ידינו במכון עקבות בשנים האחרונות. אחד מהם הוא פרוטוקול מדיון שקיימה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בשלהי ינואר 71', כשלושה שבועות לאחר תחילת הפעולה ברצועת עזה.

בתדרוך לחברי הוועדה סיפר תת-אלוף שלמה גזית, שכיהן כראש מחלקת ממשל צבאי ובטחון מרחבי במטכ"ל, על הרקע לתחילת הפעולה הנרחבת. חברי הוועדה היו להוטים לשמוע על המתרחש, ולדיון הוזמן גם שר הביטחון משה דיין. דבריו של גזית, כפי שנחשפים בפרוטוקול הישיבה, עשויים להפתיע מעט את מי שסבר – כמו רוב הישראלים –  שהמבצע הצבאי היה תולדה ישירה של רצח בני משפחת ארויו.

"לגבי מה שקורה בעזה צריך להבחין בתקופות. הנושא של עזה עלה לכותרות מאז 2 בינואר, לפני 23 יום, כשהיתה הפרשה האומללה עם הצעיר מקיראון שחזר מאל-עריש ומכוניתו נפגעה מרימון ושני ילדיו נהרגו והאם נפצעה. עניין עזה התפוצץ והתלקח. אבל המאורעות עצמם בעזה, ההידרדרות במצב הביטחון בתוך הרצועה, החלה זמן ניכר לפני כן […] עמדנו לנקוט בשורה של צעדים כדי לשפר את מצב הביטחון בעזה, ללא קשר עם התקרית האומללה. מכל מיני טעמים הצעדים האלה לא ננקטו לפני כן ועמדו להינקט ממילא סמוך לאותה תקרית […] הדברים קיבלו ביטוי פומבי לאחר המאורעות האחרונים, אם כי נקבעו לפני כן."

גזית הבהיר לנוכחים שבניגוד לטענות שנשמעו בשבועות האחרונים, התקופה שקדמה לרצח ילדי משפחת ארויו לא נחשבה קשה מבחינה ביטחונית.

"המצב עצמו לא הידרדר במיוחד בתקופה האחרונה לעומת תקופות קודמות. כאשר אנחנו מנתחים סיכומים של מספר תקריות ונפגעים במחצית השנה האחרונה, בין יוני לדצמבר 70', עד שהפעלנו את הצעדים החדשים, ומשווה זאת למספר התקריות באותה חצי שנה בשנת 69' – בשנת 70' היו לנו 309 תקריות – פעולות מיקוש, חבלה, רימונים וכו', לעומת 357 תקריות בשנת 69'. כלומר, אפשר לומר שסטטיסטית חל שיפור במצב."

גזית הציג בפני חברי הוועדה נתונים שלפיהם מספר הנפגעים היהודים ברצועת עזה ירד בשנת 1970 לעומת קודמתה. מה שעלה באופן משמעותי בתקופה זו היה דווקא מספרם של הפצועים וההרוגים הפלסטינים שנפגעו מידי פלסטינים אחרים; מספר הנפגעים הפלסטינים הכפיל את עצמו בשנה החולפת, כאשר מתוכם – מספר הפלסטינים שנרצחו על ידי פלסטינים הוכפל פי שש.

אז מה קרה באותה תקופה ברצועת עזה?

אמירה כמעט אגבית של גזית בהמשך הישיבה עשויה לתת תשובה אפשרית לכך: במענה על שאלות של חברי הוועדה, גזית התייחס לנושא הנפגעים הפלסטינים והבהיר כי משמעות הדבר היא לא פעם פגיעה ביכולת המודיעינית של צה"ל והשב"כ ברצועת עזה. למעשה, כשהארגונים החמושים ברצועה הגבירו את המאמצים לפגוע במי שנחשדו בעיניהם כמשתפי פעולה עם מנגנוני המודיעין הישראליים – ישראל נאלצה לפעול כדי להגן עליהם. מדבריו של גזית עולה כי פגיעה מתמשכת במשתפי הפעולה עם ישראל היתה הגורם המשמעותי שהביא לתחילת הפעולה בעזה:

"לעניין המודיעין ברצועה – זהו בלי ספק אלמנט מכריע. בחודשים האחרונים זה אולי אחד האלמנטים שיותר מכל דירבן אותנו לנקוט פעולה – ההידרדרות באפשרות הפעולה של המודיעים. כי הפגיעה במשתפי הפעולה הללו לא כל-כך פגעה במקורות כמו שהרתיעה מקורות לעבוד איתנו ומנעה כמעט כל אפשרות לגייס חדשים".

הפעילות האגרסיבית של ישראל ברצועת עזה עשתה את שלה:

"מאז שלושת השבועות הללו יש כבר תוצאות ושינוי גם בנושא זה.

על האמצעים המיוחדים שנקטה ישראל ברצועת עזה מלמדת תכתובת בין בכירי משרד החוץ, שעסקו גם הם בפעילות החריגה ברצועה, ובלחץ הכבד והממושך שהפעילה ישראל על התושבים. גם הם קיבלו את המידע שלהם מתת אלוף גזית – שהיה המוציא והמביא של ישראל בכל מה שקשור לניהול השטחים הכבושים.

אלא שבניגוד להופעתו בוועדת החוץ והביטחון, הדברים שמסר גזית לבכירי משרד החוץ בישיבה מצומצמת היו קונקרטיים יותר, ומתחמקים פחות. בפגישה שהתקיימה בלשכתו של גזית שמעו בכירי משרד החוץ סקירה ברורה על שורת הפעולות הישראליות ברצועה. בין הפעולות האלה מנה גזית את הקמתם של מחנות ההגליה והמעצר בסיני.

נציג משרד החוץ בשטחים באותה עת, יהושע אלמוג, תיעד את הפרטים במזכר. בין הצעדים המעשיים שתוכננו היו: סגר על מחנות הפליטים ברצועה; פעילות למעצר ובדיקה של חשודים ברצועת עזה; ביתור הרצועה לרוחב; הטלת עוצר על הולכי רגל בכבישים; וסגירת בתי ספר שנתפסו על ידי ישראל כ"בעייתיים". בנוסף על צעדים האלה הוגדרו במזכר שני מהלכים נוספים: הקמת מחנה מעצר לצעירים מובטלים בנח'ל (نخل) שבמרכז סיני, והגליית משפחות למחנה באבו זנימה (أبو زنيمة) שלחופו של מפרץ סואץ.

***

מחנה המעצר באבו זנימה, כ-300 ק"מ מהעיר עזה, הוקם בחמישה בינואר 71'. אבו זנימה היתה מעגנה קטנה, כעשרים קילומטרים צפונית לשדה נפט שהפעילה ישראל באותה עת באבו-רודיס. כבר בתחילת ינואר 71' הועברה למחנה המשפחה הראשונה, שמנתה חמישים ותשע נפשות.

כשבועיים לאחר מכן, ב-25 בינואר, היה זה שוב תא"ל גזית שמסר מידע על המתרחש באבו זנימה – הפעם לראשי המשלחת של הצלב האדום שנפגשו עמו בלשכתו במשרד הביטחון, והביעו דאגה לנוכח שברי מידע שהגיעו אליהם בנוגע להגליה של תושבים מרצועת עזה.

בפגישה מסר גזית לנציגים בלקוניות כי באבו זנימה הוחזקו באותה עת כ-20 משפחות. משפחות אלה, לדבריו, גורשו מעזה בשל מה שהגדיר "תמיכה בטרור".

מאחורי המונח "תמיכה בטרור" הסתתרה המטרה האמיתית של אבו זנימה. בהופעתו בפני חברי ועדת החוץ והביטחון, שהתקיימה ב-26 בינואר, יום לאחר הפגישה עם נציגי הצלב האדום, היה גזית מעט גלוי יותר, כאשר סקר בפניהם את האמצעים שנקטה ישראל ברצועה:

"אמצעי שלישי",

הוא הסביר ביחס לפעולות של ישראל,

"הוא הגליית בני המשפחה. מאחר שהמשפחה היא נותנת מסתור, מאחר שהיא מסייעת, מאחר שהיא משתמשת כזקיף המזהירה את המחבל, ובאזור של מחנות פליטים אי אפשר להיכנס לחפש בלי שיש למחבל סיכוי מלא להספיק לקפוץ ולהעלם – לקחנו עד היום 27 משפחות של מבוקשים והגלינו אותם ממקום מגוריהם והעברנו אותם לסיני, לאבו זנימה. אנחנו מקפידים שבכל משפחה כזאת יימצא לפחות גבר מבוגר אחד, כדי שלא יהיה לנו עסק עם נשים וילדים בלבד".

בראשית פברואר התירה ישראל לאנשי הצלב האדום לבקר במחנה. לאחר הביקור הם נפגשו בשנית עם גזית. בפגישה שהתקיימה ב-28 בפברואר בלשכתו של גזית, הביעו אנשי הארגון את דאגתם לנוכח התנאים שמצאו באבו זנימה, תנאים שאותם הגדירו "כמעט בלתי אנושיים". הם ביקשו לשמוע מגזית מה כוונותיה של ממשלת ישראל ביחס למחנה.

"המשפחות האלה מבודדות כדי למנוע מהן לתת מחסה לקרוב או קרובי משפחה שלהם המבוקשים בקשר לטרור",

השיב גזית.

לטענתו, אמצעי זה הוכיח את עצמו כיעיל לתפיסת המבוקשים בשעה שהם מנסים ליצור קשר עם בני המשפחה. הוא הוסיף כי כאשר המבוקש נתפס, בני משפחתו משוחררים ומוחזרים לעזה, וכי לאור יעילותה לא ניתן לומר כמה זמן ישראל תמשיך במדיניות הזו.

בביקורם במחנה נפגשו חברי המשלחת עם בני 23 משפחות שהוחזקו במקום – כולם פליטים מרצועת עזה, סך הכל 140 איש, מהם 87 ילדים. הם התרשמו כי המורל של השוהים במקום נמוך מאוד.

"כל חטאם של אנשים אלה הוא שמישהו מקרובי משפחתם נחשב ל'טרוריסט' במרכאות, אבל התינוק בן השבעה החודשים, או האם בת ה-80, האם הם יכולים להבין מדוע הם נמצאים שם?"

תהו אנשי הצלב האדום לאחר ביקורם באבו זנימה.

עוד דיווחו נציגי הארגון למטה בג'נבה כי התנאים במחנה ירודים, אין בו חשמל, והוא מרוחק מכל מקום יישוב. בראיונות שקיימו אנשי המשלחת עם השוהים במקום, הם שמעו מהם כי הקשיים העיקריים הם הבידוד וניתוק הקשר מהמשפחות, וכי הם מודאגים ממצב הילדים משום שהם אינם הולכים לבית ספר.

"הבעיה הגדולה ביותר היא העניין הפסיכולוגי",

סיכמו אנשי הצלב האדום את ביקורם הראשון באבו זנימה.

"האנשים כאן מקווים שהגירוש שלהם הוא זמני, הם מסרבים להתמקם בכפר הנטוש הזה".

כעבור חודש, במרץ 71, ביקרו אנשי הצלב האדום פעם נוספת באבו זנימה. הפעם הם פגשו במקום 159 מגורשים, מהם 24 גברים, 32 נשים ו-103 ילדים. העצורים במחנה התלוננו על מחסור בטיפול הרפואי, על כמויות המזון המסופקות להם, על מצב ההיגיינה ועל איטיות בהחלפת מכתבים עם קרוביהם. הם חזרו על דאגתם מכך שלילדים במחנה אין בתי ספר. את הביקור השני סיכמו אנשי הצלב האדום באמרם כי:

"הבעיה העיקרית אינה תנאי המגורים במקום, אלא הסוגייה העקרונית של גירוש התושבים, וכן בחלוף שלושה חודשים מהגירוש – שאלת משך הזמן שבו ימשיכו המגורשים לחיות באבו זנימה".

המשלחת קיימה שני ביקורים נוספים אצל המגורשים, ביוני ובאוקטובר של אותה השנה. בביקורים אלה עסקו חברי המשלחת בעיקר בהשגת שיפורים נקודתיים בתנאי המחיה של המגורשים באבו זנימה – בהם הטיפול הרפואי, אספקת מוצרי מזון טריים, ובעיית יתושים שהפריעה לתושבי המחנה. אבל הבעיה העיקרית, לדעת חברי המשלחת, נותרה עצם גירושם של חפים מפשע למחנה נטוש בלב סיני.

"תשע מהמשפחות נמצאות באבו זנימה מתחילת ינואר. הוכח כבר כי קרובי משפחתם ה"מבוקשים" אינם נמצאים עוד ברצועת עזה, לאחר שהם נשמעו מדברים ברדיו דמשק או עמאן. לאור זאת, ההסברים שנתן תא"ל גזית בפגישתו עם ראש המשלחת בפברואר האחרון אינם מספקים מענה. עד מתי יישארו המשפחות האלה, 83 הילדים האלה, 22 הגברים – מבוגרים ברובם – עד מתי הם יישארו באבו זנימה? האם זה עונש? הרי בתיהן של רוב המשפחות האלה נהרסו למחרת גירושן מעזה. אני מזועזע מחוסר הרחמים של רשויות הצבא הישראלי כלפי המשפחות האלה".

ב-18 באוקטובר ביקרו אנשי הצלב האדום באבו זנימה בפעם האחרונה. בדו"ח הביקור כתבו נציגי המשלחת כי המורל של העצורים טוב יותר מאשר בביקורים קודמים, אך הוסיפו כי הם עדיין מוטרדים מהשאלה העקרונית של הגליית תושבים על לא עוול בכפם, ומבקשים מהמטה בג'נבה לנקוט צעדים מול ישראל כדי שתחדל ממדיניות ההגליה.

"נראה שרק שלמה גזית או אריאל שרון הם האחראים למדיניות הזאת. מי יכול להשפיע על הממונה עליהם, משה דיין, בעניין הזה?"

תהה ראש המשלחת בסיני.

"כל שאר הפקידים הישראלים שאיתם נפגשנו מתנגדים להמשך המדיניות הזאת".

***

מספר ימים לאחר פתיחת המחנה באבו זנימה הקימה ישראל מחנה מעצר נוסף בסיני. המחנה הוקם בנח'ל שבמרכז חצי האי, תחנת דרכים שלצידה כפר חרב ונטוש, ושרידים של מצודה עתיקה. למחנה בנח'ל – מרחק של כ-7 שעות נסיעה מהעיר עזה – היה תפקיד אחר בתוכנית הפעולה הישראלית.

אזור נח'ל אותר כמה חודשים קודם לכן כמיקום אפשרי להקמתו של בית סוהר שבו ניתן יהיה לכלוא במהירות קבוצות של "אסירי פח"ע  מסוכנים – מנהיגים" – כך הם כונו בדו"ח של ועדה מטעם משרד המשטרה.

עם זאת, בסמוך לתחילת הפעולה ברצועת עזה הוכשר בנח'ל במהירות שטח להקמת מתקן המעצר עבור אוכלוסייה שונה לחלוטין: פליטים-צעירים-מובטלים מרצועת עזה שלא נחשדו בדבר.

"פעולה שנייה שנקטנו, והיא אולי הרבה יותר רדיקלית",

אמר גזית בדיון בפני חברי ועדת החוץ והביטחון,

"היא פעולה נגד הולכי בטל".

מחנה המעצר בנח'ל היה המקום שייעדה ישראל לפליטים בני 16 עד 45, שכל חטאם היה שהיו חסרי מקצוע.

"אמרתי שישנם כ-10 אלפים איש שבעצם אינם קשורים למעגל העבודה. חלק גדול מהם, או מרביתם, הם בגילאים שבין 30-25-18, חלק גדול מהם הם בוגרי תיכון שלא מצאו פיתרון ואין לנו פיתרון בשבילם, כי הם נהגו לצאת להמשך לימודים באוניברסיטאות והיום סגרו בפניהם את השערים האלה. ההסתובבות החופשית של הצעירים האלה ברחובות היא פתח שמזמין את גיוסם לארגונים".

הסביר גזית את ההיגיון שמאחורי שליחתם של מאות חפים מפשע למחנה מעצר בלב המדבר.

אבל להעברת הצעירים המובטלים אל מחנה נח'ל היתה מטרה נוספת:

מאז כיבושה של רצועת עזה ב-67', פעלה ישראל בדרכים שונות כדי להקטין את מספר הפליטים ברצועת עזה. באותה העת, הלך הרוח בקרב קובעי המדיניות היה כי רצועת עזה תסופח בעתיד למדינת ישראל, ולכן יש לעשות הכל כדי שיימצא בה המספר המינימלי של פליטים פלסטינים. המחנה בנח'ל נועד להעניק לצעירים העזתים הכשרה מקצועית במקצועות הבניין – ולעודד אותם להסכים לעבור לגדה המערבית – בתמורה לשחרורם ממחנה המעצר.

במזכר שהכין סמנכ"ל משרד החוץ, משה ששון, הוא פירט את מטרותיה של הפעולה ברצועת עזה:

"ניתן לסכם את כוונת האמצעים המגוונים הללו כדלקמן: א. להכביד על פעילות חבלנים ברצועה על ידי יצירת לחצים שונים. ב. לרכז את הלחץ על תושבים רבים במחנות שאינם לומדים ושאינם עובדים, במגמה לעודדם לעבור לחיים יצרניים ביהודה ושומרון. אנשים כאלה, שהינם מובטלים המשוטטים במחנות [הפליטים] – אף שאין כל אשמה נגדם – ייעצרו מנהלית ויישלחו למחנה מעצר בסיני. הם יוכלו להשתחרר מהמחנה אם יביעו רצונם לעבור ליהודה ושומרון ולעבוד שם". 

במזכר נפרד ציין ששון ששליחתם של העצורים לנח'ל נועדה לעודד לא רק את העצורים עצמם לעזוב את רצועת עזה – אלא גם לעודד צעירים אחרים, שיבינו את המסר:

"יש להניח כי ביום הראשון והשני ייעצרו כמאה-מאתיים צעירים, וכי אחר מעצרם יבינו המובטלים האחרים שיוכלו להינצל ממעצר אם ייצאו לעבוד ביהודה ושומרון. ההנחה היא שדבר זה יגרום לכך שלא יהיה גל מעצרים גדול".

במענה לבקשות חוזרות של מכון עקבות בשנים האחרונות, הסכים ארכיון צה"ל לחשוף שני תיקים בלבד שנוגעים למחנה המעצר בנח'ל. עיקר החומר בתיקים אלה הוא שולי – אחד מהם מכיל בעיקר התכתבות בדבר הסדרי ההסעה של המדריכים המקצועיים אל המחנה וממנו – אולם שניים או שלושה מסמכים שנפתחו לעיון מספקים הצצה – ולו מינימלית – לחיים שם.

בשעת לילה מאוחרת בסוף ינואר 1971, כשלושה שבועות לאחר פתיחת מחנה המעצר, הגיע אליו הצוות שהיה אמור להקים את מרכז ההכשרה המקצועית במקום. ששה מדריכים – אף הם תושבי מחנות הפליטים ברצועת עזה – ומנהלם הישראלי, מיינו את הכלואים כדי לבחור את המועמדים להכשרה במקצועות הבניין: בנייה, טפסנות, ברזלנות, ריצוף וטיוח. דוח" שחיבר מנהל מרכז ההכשרה מספק נתונים על 161 העצורים ששהו באותה עת במחנה:

"כשני שליש מאוכלוסיית המחנה היא בגילים 16 עד 21 שנה. בודדים בלבד עברו את גיל שלושים. מבחינת עיסוקם של העצירים, כפי שנמסר לי בראיונות האישיים, המצב הוא כדלקמן: רוב העצירים תלמידים וחסרי מקצוע. מיעוטם חנוונים, עצמאיים (בעל סירת דייג, בעל בית מלאכה לחרטות, נהגים בעלי משאיות ומוניות וכד'), פועלים בישראל וחניכי הכשרה מקצועית ברצועה."

נציגי הצלב האדום הורשו לבקר במחנה נח'ל בפברואר 71'. בשיחתם עם גזית לאחר הביקור הדגישו את חששם מפני ההשפעה הקשה של ריחוק המתקן ובידודו על הכלואים בו. כך סיכמו את הפגישה:

"אמנם העצורים בנח'ל נהנים מחופש יחסי בתוך מתקן הכליאה בהשוואה לבתי כלא רגילים, אך מיקומו של המתקן באזור כה מבודד, הרחק מכל צמח או בעל חיים, עלול ליצור אצל המוחזקים במקום קשיים פסיכוסומטיים".

כאשר הביעו ראשי המשלחת דאגה למצבם הנפשי של הכלואים בנח'ל, השיב להם גזית כי סוגיה זו יכולה להיות נושא מרתק לעבודת מחקר בסוציולוגיה.

***

שני מחנות המעצר בסיני נסגרו בסופו של דבר על ידי ישראל עוד באותה שנה – אולי בשל לחצי הצלב האדום, אולי מסיבות אחרות. מחנה המשפחות באבו זנימה נסגר ב-28 בנובמבר 71' – כ-11 חודשים לאחר פתיחתו – וכל המוחזקים בו הוחזרו לרצועת עזה. המחנה בנח'ל נסגר עוד קודם לכן, במאי אותה שנה, בתום חודשי הפעלה מעטים. נראה כי התקווה להפוך את המחנה בנח'ל למקור לעידוד הגירתם של פליטים מהרצועה אל הגדה המערבית – נכזבה.

המקרה של מחנות נח'ל ואבו זנימה הוא ככל הנראה הדוגמה הראשונה של פיתוח ויישום כלים שיטתיים להפעלת לחצים על פלסטינים חפים מפשע – תלמידים, ילדים, נשים – זאת, על מנת להשיג יעדים ביטחוניים ופוליטיים במסגרת הכיבוש הישראלי בשטחים לאחר 67'.

המחנות אמנם נסגרו, אבל התפיסה שלפיה ניתן ורצוי לפגוע בחפים מפשע רק בשל מעשים שמיוחסים לקרוביהם, עדיין מלווה את האקלים המקומי. בשנת 2018 עברה בקריאה טרומית, ברוב של 69 חברי כנסת, הצעת חוק לגירוש קרובי משפחה של מחבלים שביצעו או ניסו לבצע פיגועים. היועץ המשפטי לממשלה – כך דווח – התנגד לחקיקה.

במאי 2020 ובמאי 2021 הונחו על שולחן הכנסת שתי הצעות חוק נוספות ברוח זו. בדברי ההסבר להצעות נטען כי לנוכח מעשי טרור על המדינה לעשות שימוש במה שכינו "כלים חדשים וקיצוניים".

גירוש או כליאה של חפים מפשע בשל חשדות המיוחסים לקרוביהם הם אכן צעדים קיצוניים ­– אבל כלל וכלל לא חדשים.

***

"אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תודה לצוותי ארכיון המדינה, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון השומר הצעיר – יד יערי בגבעת חביבה, וארכיון יד טבנקין. פרקי הסדרה נשענים על מחקר ממושך שקיימנו בעזרתם. תודה גם לאנה ולרון מהצנזורה הצבאית.

תודה מיוחדת לפבריציו בנסי מארכיון הצלב האדום בג'נבה. המחקר בארכיון הצלב האדום התבצע בסיוע הארגון השוויצרי SwissPeace. תודה מיוחדת לאסתר קפלוני, לקרן מישלס ולניקולה דידאי.

הפודקאסט "אמצעים וכוונות" מבית מכון עקבות מופק בשיתוף קרן קונראד אדנאואר בישראל. אתם מוזמנים לעיין במסמכים ששימשו להפקת פרק זה באתר האינטרנט של מכון עקבות:akevot.org.il , כמו גם במאות מסמכים מרתקים נוספים.

אם מה שאנחנו עושים נראה לכם חשוב ומועיל – נודה לכם אם תשקלו לתרום לנו.

נשמח לקבל הערות והצעות בכתובת contact@akevot.org.il. תודה על ההאזנה.

Close

מפת סיני, 1972

סיכום משרד החוץ של הצעדים הננקטים ברצועת עזה, 11.1.1971

סגירת מחנות הפליטים ותחילת המעצרים ברצועת עזה, 13.1.1971

ישיבת ועדת החוץ והביטחון, 26.1.1971

דו"חות ביקור באבו זנימה של הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, פברואר-אוקטובר 1971

מברק בעניין סגירת המחנה באבו זנימה, 3.12.1971