ב-1 ביוני 1967 התגוררו ברמה הסורית כ-90 אלף איש. כחודשיים לאחר מכן, במפקד אוכלוסין שערכה ישראל לאחר כיבוש הרמה נמנו בה 6,396 תושבים – רובם הגדול דרוזים. לאן נעלמו עשרות אלפי תושבי הרמה הערבים? טשטוש גורלם של תושבי הגולן קשור בין היתר לעובדה שמרבית המסמכים הישראליים העוסקים בנושא זה סגורים עדיין לעיון. אולם מסמכים שאיתרנו בארכיון הצלב האדום בג'נבה מספקים תיעוד שהותירו אחריהם שני נציגי הארגון שנשלחו לרמת הגולן מיד לאחר המלחמה.
פרק זה מספק הצצה אל מה שהתרחש ברמת הגולן בימים ובשבועות שלאחר כיבושה, ומתאר כיצד צילומו של סרט תעמולה ישראלי הביא למנוסתם של מאות תושבים שנותרו ברמה לאחר המלחמה.
מגישה: מירה עווד. מחקר: נועה כהן ואדם רז. תסריט: נמרוד עציון. מוזיקה מקורית: דויד פרץ. מפיק: עידו קינן
השנה 1967. אנחנו נמצאים ברמת הגולן, שנקראת עדיין "הרמה הסורית". ברמה חיים על פי הערכות שונות בין 90 אלף ל-145 אלף תושבים סורים – מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ'רקסים ואחרים.
ביום העצמאות 67' חיילים מצרים חוצים את תעלת סואץ וחודרים לסיני. ישראל נכנסת למצב חירום. זמן המתנה.
ירדן ומצרים חתמו על הסכם הגנה דו־צדדי, ועיני הצבא הישראלי התמקדו בגבולות איתן, כהכנה למלחמה. במקביל, בפיקוד הצפון הכינו תוכנית לכיבוש הרמה הסורית תוך 48 שעות, למקרה הצורך. קראו לה "תוכנית מלקחיים״. כולם המתינו לאות פתיחת המלחמה.
ב-5 ביוני 1967, בשעה 07:45, יצאה ישראל להתקפה אווירית.
10 באוגוסט 1967. מדינת ישראל עורכת מפקד אוכלוסין באזור הגולן, שאותו כבשה בתום יומיים קצרים של קרבות. במפקד נמנים 6,396 תושבים סורים בלבד. רובם הגדול דרוזים.
לאן נעלמו עשרות אלפי תושבי הרמה הערבים? הנראטיב המקובל הוא שהם ברחו לסוריה יחד עם כוחות הצבא הנסוגים. אולם המציאות היתה ככל הנראה מורכבת יותר. בפרק זה נציץ אל רמת הגולן בימים ובשבועות שלאחר כיבושה, וננסה לברר איך נעלמו מהרמה עשרות אלפי תושביה.
***
פתיח: "אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. פודקאסט מבית מכון עקבות, בשיתוף קרן קונרד אדנאואר בישראל. מגישה: מירה עווד. מחקר: נועה כהן ואדם רז. תסריט: נמרוד עציון. מוזיקה מקורית: דויד פרץ. הפקה: עידו קינן
***
ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שבדיעבד קיבלה את השם מלחמת ששת הימים. הסורים הפגיזו את ישראל מהאוויר ויצאו למתקפה קרקעית. בבוקר יום שישי, 9 ביוני, צה"ל החל בכיבוש רמת הגולן. שבע חטיבות בפיקודו של דוד "דדו" אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, כבשו שטחים בצפון הרמה, במרכזה ובדרומה. ביום שבת שלמחרת הגיעו כוחות צה״ל עד החרמון בצפון, אל צומת א-רפיד שבדרום ואל קוניטרה במרכז. בשעה 14:00 בצהריים נכבשה הרמה, והמלחמה נגמרה.
לפני פרוץ המלחמה, התגוררו ברמה עשרות אלפים תושבים ערבים ודרוזים. כך נאמר במסמך של מחלקת המחקר של צה"ל, שלושה ימים לאחר תום המלחמה:
"שמור. אמ"ן / מטכ"ל – מחלקת מחקר. 13 ביוני 1967. האוכלוסייה ברמה הסורית (השטח שבידי צה"ל) (נכון ל-1 ביוני 1967) […] נאמד ב-90,000 נפש, מזה כ- 20,000 בעיר קוניטרה (הנתונים מבוססים על מפקד האוכלוסייה הסורית משנת 1960)."
הערכות אחרות דיברו על 130 עד 145 אלף תושבים סורים ברמה.
לעומת זאת, מפקד אוכלוסין שערך צה"ל ב-10 באוגוסט, רק חודשיים לאחר מכן, הראה מספרים אחרים לחלוטין:
"מפקדת כוחות צה"ל. מפקד האוכלוסין -1967. 11 בספטמבר 1967. […] סך כל רמת הגולן: 6,396. מוסלמים: 6.9 אחוזים. נוצרים: 0.9 אחוזים. דת אחרת: 92.2 אחוזים."
לאן נעלמו כל עשרות אלפי התושבים הערבים, וחשוב לא פחות – מתי?
הנרטיב המקובל בישראל, שנשען על דיווחים מהתקופה שלאחר כיבוש רמת הגולן, מספר שהאזרחים תושבי הרמה ברחו מפני כוחות צה"ל המתקדמים יחד עם הלוחמים הסורים. הגרסה הזו התקבלה ללא ספקות גם במחקר האקדמי. חוקרים מרכזיים נמנעו מלערער עליה, למרות שידעו כי האמת ההיסטורית כנראה מורכבת הרבה יותר. העיתונאי שי פוגלמן, שפרסם ביולי 2010 כתבה חשובה ב"הארץ" בדבר גורלם של תושבי הגולן הסורים, ציטט כמה מהם, ללא ציון שמותיהם. אחד מהם, שכונה בכתבה "חוקר מרכזי", אמר "שמעתי עדויות שהדברים לא היו כפי שישראל הרשמית סיפרה כל השנים. במודע לא עסקתי בזה והחלטתי לדבוק בנרטיב הקיים ".
אולם טשטוש גורלם של תושבי הגולן לא היה רק תוצר של עצלות אינטלקטואלית. בארכיונים הממשלתיים עיקר המסמכים שעוסקים בגירושם של אזרחים בעקבות המלחמה סגורים לעיון. במסמכים אחרים, שנפתחו בחלקם לעיון, נמחקו פסקאות ומשפטים ופסקאות שעוסקים בנושא זה.
הנה למשל דוגמה: בדו"ח של פיקוד הצפון שסקר את פעילותה של אוגדה 36 במלחמה, בפרק שעוסק בהשלטת הממשל הישראלי על רמת הגולן נכתב כך: "החל מתאריך 11 ביוני החל הממשל לטפל באוכלוסייה שנשארה בתחום הכבוש, תוך שימת דגש במיעוטים הדרוזים והצ'רקסים". בעותק של המסמך שנפתח לעיון הציבור בארכיון צה"ל, נמחק המשכו של המשפט, אולם העיתונאי שי פוגלמן הצליח למצוא עותק בלתי מושחר של הדו"ח. המילים שנמחקו היו "וכן פינוי של אוכלוסייה שנשארה".
***
בהיעדרו של תיעוד ישראלי גלוי, פנינו למקורות אחרים. בארכיון הצלב האדום בג'נבה מצאנו את התיעוד שהותירו אחריהם שני נציגי הצלב האדום הבינלאומי, אוט (Ott) ו-אפר (Appert). השניים נשלחו מיד לאחר המלחמה אל רמת הגולן בכדי לטפל במצוקות האוכלוסייה האזרחית. בסדרת דוחות ומכתבים תיעדו השניים את מה שמצאו ברמת הגולן ימים ספורים לאחר כיבושה.
"דוח של אוט וד"ר אפר על משימתם בקוניטרה. יום רביעי 5 ביולי 1967. בוקר: נסיעה מירושלים לקוניטרה. אנחנו מעוכבים בגשר הירדן ובראש פינה במשך כשעתיים, בגלל שאין לנו אישורי מעבר כתובים. אחר הצהריים: הגעה לקוניטרה. מוריון מעביר לנו בקשות מדמשק. ראיון עם מרטי והקצינים הזוטרים של היחידה הצבאית המטפלת בערבים."
מהדוחות שלהם עולה תמונה עגומה של כפרי רפאים:
"שבת 8 ביולי. בוקר. סיור לכפר בניאס בליווי מר חמאוי, מר בוואזייה ומר מור. הכפר מנסורה נראה ללא פגע. הכפר בניאס הרוס. אוכלוסייה בצידי הדרכים, מוכרים פירות. אחרי הצהריים: מר בוואזיה ומר מור עוזבים. ראיון עם המוכתר בתיווכו של מר חמאווי, בביתו של המוכתר אבו-מדא. דנים באפשרויות סיוע. מצב האוכלוסייה האזרחית (על פי המוכתר): נותרו 300 איש מתוך 30 אלף. הצבא מספק להם מזון וטיפול רפואי (ביקורים רפואיים פעמיים בשבוע, טיפול במקרי חירום, הפעלת בית חולים צבאי). הממשל האזרחי חדל להתקיים."
"יום ראשון 9 ביולי. סוף שבוע בטבריה. ביקורם של מר אוט, מר אפארֵה ומר חמאווי בכפרים ג'וּאֶיזֵה, עיישייה ומומסייה. 13 ביולי 1967. ג'וּאֶיזֵה: לאחר סיור בכפר, שנראה נטוש, אנו מוצאים לבסוף כמה תושבים, בתיווכו של מר חמאווי הם אומרים לנו את הדברים הבאים: מתוך 800 תושבים נותרו 20, כולם ללא בני משפחותיהם. הם מתקיימים על התוצרת החקלאית שלהם, ואת השאר מספק להם הצבא הישראלי. עיישייה: הכפר נטוש, נראה ללא פגע. מומסייה: כפר נטוש מוקף בשדות חיטה שלא נקצרו. נראה שהכפר נבזז באופן חלקי. בתום הביקור אנחנו נתקלים בעדר פרות מלווה בשני רועים, חמאווי מבקש מהם תעודות זהות."
"הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, קוניטרה, 19 ביולי 1967. ביקור בכפר פארְג'. דיווח: מלבד כלב וכמה תרנגולות אין סימן חיים בכפר הזה. ניכר שכמה בתים של תושבים עניים ביותר נעזבו בחיפזון, אין המון עדויות לביזה או להצתה של בתים (אכן, לא היה מה לבזוז). לעומת זאת, בבתים הגבוהים יותר (השייכים לאנשים אמידים יותר) מצאנו את התמונה הרגילה של הרס וביזה מוחלטת: מצעים שרופים, מוצרי מזון מפוזרים על הרצפה בתוהו ובוהו, גגות הרוסים, שלדים מפוחמים של רהיטים שרופים. ריח של מוות גרם לנו לחפש אחר שאריות של גופות, אבל כל שמצאנו היה חמור מת. סביר להניח כי לא נותרו בכפר גופות של תושבים."
את הביקור בכפר פארג' ההרוס סיכמו אנשי הצלב האדום במילים הבאות:
"נקודת ציון: מאגר מים ירקרק נמצא ממזרח או מדרום-מזרח לכפר ויכול היה להשקות כמויות גדולות של בעלי חיים. להקת חסידות מצאה שם מקום מסתור, בלב מקום מת שאיפשר חיים קשים אך נסבלים לקומץ של כפריים."
“ב-11 ביוני 1967 העריכו הישראלים כי מספר התושבים הלא דרוזים שנותרו ברמת הגולן היה 1,000. חודש לאחר מכן ההערכה היתה 600. אחרי שלושה חודשים: 300. גם אם אפשר להניח שאזור הגולן התרוקן בחלקו עוד לפני הגעת כוחות הכיבוש הישראלים, נראה שרוב האוכלוסייה הערבית שנותרה בגולן גורשה ממנו רק לאחר הכיבוש. למעשה, גם נציגי הצלב האדום בישראל וגם הנציגים בסוריה הגיעו למסקנה, לאחר בדיקת מספר רב של מקרים, שרוב הפליטים גורשו – בין אם באלימות בעת הכיבוש ובין אם באמצעי לחץ שונים לאחר מכן. עם זאת, המסקנה הזאת לא הוכחה והוועד הבינלאומי של הצלב האדום לא יכול לאמץ אותה.”
אין מחלוקת שמרבית האזרחים תושבי הרמה נמלטו מבתיהם במהלך כיבוש הרמה. כמו כן מדיניותה של ישראל היתה בבירור למנוע את שובם של הפליטים לבתיהם – גם אלו שברחו אל עומק השטח הסורי וגם אלו שיצאו מהכפרים אל השדות הסמוכים, והמתינו עד יעבור זעם. אמנון אסף, בן קיבוץ מעיין ברוך, סייר בגולן מיד לאחר המלחמה. לשי פוגלמן הוא סיפר:
"זה היה ממש בימים הראשונים שלאחר המלחמה. נסעתי עם חבר מהקיבוץ לרמת הגולן. היה לנו חבר משק ששירת בסיירת שריון ומאז שהם עלו לגולן לא שמענו ממנו כלום, חוץ מהעובדה שהוא אולי באזור נטף. היה אסור לאזרחים ישראלים לעלות לרמה באותם הימים אז מרחנו בוץ על הג'יפ שלנו כדי שהחיילים יחשבו שמדובר ברכב צבאי ולא יעצרו אותנו. כשעברנו בכביש עוטף כנרת, למטה, מתחת למצוקי הרמה, באזור כורסי, ראינו התקהלות גדולה של אזרחים סורים. להערכתי היו שם כמה מאות. הם היו מכונסים מול שולחנות שמאחוריהם ישבו חיילים. עצרנו ושאלנו שם את אחד החיילים מה הם עושים. הוא ענה שהם מבצעים רישום לפני גירוש.
"אני לא איש רך לב, אבל כבר באותו הרגע הרגשתי שקורה כאן משהו שהוא לא בסדר. אני זוכר עד היום שכבר אז, המחזה הזה עשה עלי רושם רע. אבל זה היה דה פקטו כמו שהיה בלוד, ברמלה ועוד מקומות במלחמת העצמאות. הייתי בגדוד השלישי של הפלמ"ח באותה המלחמה ולמרות שנפצעתי בקרב לפני כיבוש לוד ורמלה ידעתי שכך עשו חברי. הם היו מספרים לי על הגירוש כשבאו לבקר אותי בבית החולים וכמובן שגם בשנים שלאחר מכן."
שי פוגלמן סיפר בכתבתו, מפיהם של רוב הלוחמים שראיין, כי "כמעט כל מי שהוציא את הראש מהנגמ"ש או מהטנק שלו זוכר את מאות האזרחים הסורים שהתקבצו מחוץ ליישובים, ביומיים של הלחימה בגולן. על פי העדויות, רבים מהם אכן נעו מזרחה בשיירות, לעתים יחד עם הצבא הנסוג, אך רבים נשארו, בתקווה שהחיים האזרחיים ישובו למסלולם גם תחת שלטון הכובש".
אחד מצעדי המדיניות שנועדה למנוע את יישובם המחודש של היישובים המרוקנים היה הריסתם של הכפרים שנותרו שוממים. הנה למשל, קטע מתוך עדותו של אלעד פלד, מפקד אוגדה 36 שכבשה את דרום רמת הגולן. העדות ניתנה לבועז לב טוב, מראיין מטעם מרכז יצחק רבין לחקר ישראל. חילופי הדברים מובאים כאן באמצעות שחקנים:
"[מראיין:] בשבוע הזה שאתה נמצא ברמת הגולן, אין לך בעיה של אוכלוסייה? אתה לא זוכר גירוש?
[אלעד פלד:] אני זוכר החלטה עם בולדוזרים לחסל את הכפרים, כך שלא יהיה לאן לחזור
[מ:] מהר?
[א"פ:] מהר. התחילו בזה ממש או בשבוע הראשון או בשבוע השני. היו שם שלושים ומשהו כפרים.
[מ:] כפרים די גדולים?
[א"פ:] כן.
[מ:] נשארו כמה חורבות?
[א"פ:] פה ושם אתה רואה איזה בית. חוץ מקוניטרה, כמובן.
[מ:] שזה מחליטים לא לגעת?
[א"פ:] אני לא יודע. כל זמן שאני ישבתי שם לא נגעו בקוניטרה. נדמה לי שאחר כך הרסו.
[מ:] חלק. חלק נשאר […]"
מרבית תושבי האזורים הכפריים ברמת הגולן, פרט לתושבי הכפרים הדרוזים בצפונה של הרמה, רוכזו במהלך השבועות שלאחר הכיבוש באחת משכונותיה של העיר קוניטרה. משם הועברו, טיפין טיפין, לשטח סוריה. אבל מדיניות זו החלה לגבות מחיר דיפלומטי. מיכאל קומיי, מבכירי משרד החוץ, פנה כשנה לאחר המלחמה אל שלמה גזית, שהיה אחראי מטעמו של שר הביטחון משה דיין על הטיפול בשטחים הכבושים.
"סודי ביותר. ירושלים, 8 ביולי 1968. אל: אל"מ גזית, לשכת שר הביטחון. מאת: מ.ז. קומיי, יועץ מדיני לשר החוץ. הנדון: הצלב האדום[…]
"בצלב האדום מתגברת ההרגשה כי אנו מקשים על עבודתם כאן, והם חוששים שיתבקשו לתת דין על חוסר המעש שלהם בשטחים המוחזקים. כמו כן אין ספק שמדינות ערב לוחצות על הצל"א כדי שיפרסמו את המקרים בהם לא נתנו להם לפעול או שבהם לא נהגנו בהתאם לאמנות.
"נספח ב'. מצב התושבים הערבים בקוניטרה. בעניין זה כבר היתה התכתבות בינך לבין הצלב האדום. אם המצב הוא שמסיבות ביטחוניות אי אפשר לשמור על המוסכם, דהיינו להשאיר את התושבים בקוניטרה, נשארת העובדה שגירוש ערביי קוניטרה, הנמשך כבר מספר חודשים מעמיד אותנו, כל פעם מחדש, בפני טענות ובירורים עם הצלב האדום. נראה לנו שאם אין מנוס מוטב לסלק את הבעיה בבת אחת בצורה ההומנית ביותר."
בהשוואה ליישובים של הערבים המוסלמים והנוצרים, מצבם של הכפרים הדרוזים כמעט ולא השתנה במהלך המלחמה ולאחריה. כך מתואר בביקור של הצלב האדום ב-20 ביולי 1967 בשלושת הכפרים הדרוזים בצפון הרמה.
"ביקור בשלושה כפרים דרוזים מצפון לקוניטרה. לאור האכזבה שלנו ממצבם העלוב של העיר קוניטרה ושל הכפרים הנטושים מדרום לעיר, הסמל המלווה שלנו [מטעם ישראל] הציע לקחת אותנו לביקור בשלושה כפרים דרוזים בצפון הרמה, שהנציגים הקודמים של הצלב האדום לא ביקרו בהם. מבלי לדעת יותר מדי על הבעיה הדרוזית, הסכמנו להצעתו. מסקנות כלליות: בניגוד לכפרים הערביים שמדרום לקוניטרה, כפרי הדרוזים בצפון נותרו ללא פגע (למעט הכפר מסעדה), האוכלוסייה זוכה ליחס מכבד, התושבים מצליחים לקיים את עצמם בזכות העבודה שלהם ופוריות האדמה. עושה רושם שגורלם של הדרוזים היה רע כשל יתר המיעוטים תחת המשטר הסורי. הם ישמשו חיץ מצד אחד, ומצד שני יהיו בני ברית נאמנים. נוכחנו גם במחזה נוגע ללב, כאשר ראש עדת הדרוזים הגיע מהכרמל עם שורה של נכבדים, ונפל בנשיקות על אחיו שאותם לא ראה כבר 20 שנה. בעוד שהמטרה [של ישראל] היא בבירור לחסל את האוכלוסייה הערבית ברמת הגולן, ייתכן שהאזור יהיה דווקא יעד להגעה של משפחות דרוזיות."
“רמת הגולן הכבושה, הכפר מנסורה. דוח הצלב האדום: דיווח מביקור במנסורה, 11 ביולי 1967. נוכחים: מר אוט, ד"ר אפֶּר, ש' חמאווי, מוכתר קוניטרה אבו דיב, ומוכתר מנסורה. השיחה בתרגומו של ש' חמאווי. תקשורת ישירה ללא נוכחותם של עדים ישראלים לא מתאפשרת. תושבים: לפני המלחמה, 1600. כעת 253 תושבים עזבו את הכפר בגלל ההפגזות, כלומר יום אחד לפני הגעת הכוחות הישראליים.”
***
13 ביולי. יומיים לאחר ביקור הצלב האדום, חודש לאחר תום הקרבות. התושבים הנותרים בכפר מתעוררים ליום חדש, מבלי לחשוד בדבר.
ואז – הם שמעו הפגזות.
קצת אחרי המלחמה התברר כי היא לא צולמה כמעט בכלל. בידי ישראל לא היו צילומים אותנטיים ממלחמת ששת הימים. כך נולדה היוזמה להפיק סרט תעמולה ישראלי, שבצילומיו ישוחזרו חלק מקרבות המלחמה. את סרט התעמולה "ששת הימים" ביים אלפרד שטיינהרדט, שחתום עליו כיועץ. אלפי חיילים הובאו בכדי לשחזר מול המצלמה את אירועי המלחמה, והפירוטכניקה כללה, בין השאר, פיצוצים רועמים. ב-13 ביולי התעוררו נציגי הצלב האדום בקוניטרה מקול הפיצוצים. לכ-300 התושבים שעוד נותרו בכפר הסמוך מנסורה, איש לא טרח לספר שמדובר בסך הכל שחזור קולנועי ולא בשובה של המלחמה אל סף דלתם.
"תת המשלחת בקוניטרה. יום שני, 17 ביולי 1967. אחר הצהריים. בעקבות בריחתם של 300 התושבים שנותרו בכפר מנסורה לאחר המלחמה. לפי המוכתר, תושבים אלה ברחו בעקבות השחזור – המציאותי ביותר – של כיבוש קוניטרה בידי ישראל, שגם אנחנו היינו עדים לו שלושה ימים לפני כן. לדברי המוכתר, רעש הקרב [המדומה] הפחיד אותם עד כדי כך שהם העדיפו להימלט בחשאי. למחרת, עם עזיבתנו, וידאנו שוב את העניין: בכפר נותרו ששה אנשים. 'מדוע הישראלים לא הודיעו לתושבים שמדובר רק בשחזור לצורכי צילום סרט?' שאל המוכתר."
"הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, קוניטרה 18 ביולי 1967. ביקור בכפר מנסורה (נטוש). בכפר זה התגוררו, לפני כמה ימים, בין 250 ל-300 תושבים לפי דברי קודמינו בתפקיד. פגשנו היום ב-3 תושבים שאמרו לנו, למרות קשיי השפה, שבסך הכל נותרו בכפר ששה תושבים, האחרים ברחו לאחר ה'הפגזה' הקולנועית. דממת מוות שוררת בכפר העני הזה. סמל הקישור שלנו [מטעם ישראל] מנסה לגרום לנו להאמין שהתושבים שנמלטו הלכו לחפש את קרובי משפחותיהם בסוריה על מנת לחזור איתם אל הכפר. אמרנו לו שזאת אגדה. הסמל חייך בהסכמה. כך, יותר מ-200 אנשים עזבו את הכל ונמלטו תוך חציית גבול מסוכן, כשהם משאירים מאחור את המעט שהיה להם, מבוהלים מהפגזות מבוימות שאפשר היה להזהיר אותם מראש לגביהן. זהו מעשה טרור, לא ניתן לתרץ את חוסר נקיטת אמצעי הזהירות האלמנטריים ביותר."
ב-23 ביולי, חמישה ימים לאחר מכן, הצד הישראלי כבר ניסה לטשטש את התרחשותם של הצילומים ואת השפעתם על התושבים:
"הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, קוניטרה. ברטשי-וובר, 23 ביולי 1967. דו"ח פעילות יומי […] בריחת תושבי מנסורה: על פי [סמל הקישור] ציון, שום סצנת קרב לא צולמה במנסורה. (גם אם זה היה נכון, יש לומר שמנסורה היא פרבר של קוניטרה). הגרסה הישראלית: התושבים עזבו את הכפר כדי לחפש קרובי משפחה בסוריה."
רמת הגולן, 2020. בצד הישראלי חיים 50 אלף איש: כ-25 אלף יהודים, כ-23 אלף דרוזים, ואלפים בודדים של ערבים עלווים. תיירים מהארץ ומהעולם באים ליהנות מהטבע עוצר הנשימה. אחד התיירים ביקר בעין פיק, ליד קיבוץ אפיק שהוקם על חורבות הכפר הסורי פיק. הוא השאיר בגוגל ביקורת והמלצה, שעשויים לספר את הסיפור כולו על רגל אחת.
"A little pool with cold water. It's easily can be overcrowded, even 5 people in the pool feels too much. It's really simple to get there from parking, so you can expect there families with little kids. By the way you will pass some ruins of Syrian village, not really something to stop by. 4 stars."
הריסות של כפר סורי נטוש. לא ממש משהו לעצור על ידו.
***
"אמצעים וכוונות": הסיפורים הנסתרים והמוסתרים מאחורי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
תודה לצוותי ארכיון המדינה, ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון השומר הצעיר – יד יערי בגבעת חביבה, וארכיון יד טבנקין. פרקי הסדרה נשענים על מחקר ממושך שקיימנו בעזרתם. תודה גם לאנה ולרון מהצנזורה הצבאית.
תודה מיוחדת לפבריציו בנסי מארכיון הצלב האדום בג'נבה. המחקר בארכיון הצלב האדום התבצע בסיוע הארגון השוויצרי SwissPeace. תודה מיוחדת לאסתר קפלוני, לקרן מישלס ולניקולה דידאי.
הפודקאסט "אמצעים וכוונות" מבית מכון עקבות מופק בשיתוף קרן קונראד אדנאואר בישראל. אתם מוזמנים לעיין במסמכים ששימשו להפקת פרק זה באתר האינטרנט של מכון עקבות:akevot.org.il , כמו גם במאות מסמכים מרתקים נוספים.
אם מה שאנחנו עושים נראה לכם חשוב ומועיל – נודה לכם אם תשקלו לתרום לנו.
נשמח לקבל הערות והצעות בכתובת contact@akevot.org.il. תודה על ההאזנה.
