דחיקה מתמשכת מאדמות, ריכוז באזור מחייה מוגבל ואילוץ החקלאים למכור את תוצרתם באמצעות חברות מונופוליסטיות נצלניות – כך תיפקד הממשל הצבאי בנגב כזרוע המרכזית של המדינה לנישול ועושק של האזרחים הבדואים בדרום הארץ. במכתב אל שר החקלאות מגולל ראש שבט אל הוזייל מסכת ארוכה של גזל, שהגיעה לשיא כאשר קומביינים עלו על שדות השבט והחרימו תבואה משטח של 4,000 דונם. היבול המוחרם התגלגל לידיו של לא אחר מהמושל הצבאי עצמו.

ערב המלחמה הגדולה ב-1948 חיו בשטחי מדבר יהודה והנגב כ-70 אלף בדואים; עם סיומה ב-1949 נותרו בתחומי מדינת ישראל החדשה כ-13-12 אלף מהם. המדיניות הישראלית כלפי האזרחים הבדואים בדרום הארץ חתרה לפנות אותם מהאדמות שעליהן ישבו, והם נדרשו להתרכז בשטח תחום שכונה "אזור הסייג" – מרחב שהשתרע בין דימונה, ערד, ירוחם ובאר שבע. מי שייצג את המדינה מול התושבים הבדואים וניהל את הפעילות בפועל היה הממשל הצבאי, והוא מילא תפקיד מרכזי בפינויים משטחים שיועדו לפיתוח הנגב (כלומר עבור יהודים) ובנישולם מאדמותיהם. הדרכים להשגת מטרות אלו היו מגוונות: מהטלת איסורי תנועה חמורים, דרך עידוד הגירה של שבטים אל מחוץ לשטחי המדינה, ועד ביצוע פעולות גירוש יזומות.

היבט נוסף למדיניות הגזל והנישול היתה הקמתן של חברות מונופוליסטיות בבעלות יהודית, שקיבלו זיכיון בלעדי לשיווק ומכירה של התוצרת החקלאית של האזרחים הערבים והבדואים. החקלאים הבדואים נאלצו לעבוד מול החברות האלה על מנת לשווק את תוצרתם, מכיוון שעל רובם נאסרה היציאה מהאזורים הסגורים שבהם התגוררו. אנשי ממשל מילאו תפקידי מפתח בחברות אלה, פעמים רבות תוך טשטוש הגבולות בין פעילות עסקית לבין עבודתם במסגרת הממשל הצבאי. אחת הדמויות הבולטות בחברות המונופוליסטיות שפעלו באזור הנגב היה מיכאל הנגבי, שבראשית שנות החמישים אף היה המושל הצבאי של האזור.

זה הרקע למכתבו של השיח' צקר סלאמה אל הוזייל ממאי 1956 המובא כאן. במכתב ששלח לשר החקלאות קדיש לוז מתאר השיח' אל הוזייל, שלב אחר שלב, כיצד הוחרם היבול מאדמות שבטו באזור ואדי פוכרי שבצפון הנגב. עוד מפרט מכתבו של השיח' את התפקידים שמילאו זרועות שונות של המדינה במעשה ההחרמה, כמו גם את מעורבותה של אחת החברות המונופוליסטיות לשיווק תוצרת חקלאית. "יאמין לי כבוד השר, שכאשר בני השבט ראו איך הקומביינים עולים על השדות וקוצרים את עמלם, כולם בכו ותלשו את שערותיהם מרב עוגמת נפש", כתב אל הוזייל.

ראוי לשים לב להיבט נוסף של ניצול הבדואים המוזכר בסיפא של המכתב: חכירת משנה. לאחר שנושלו מאדמותיהם, בדואים רבים שביקשו להתפרנס נאלצו לחכור אדמות מיהודים שלהם, היה קל ופשוט יותר להשיג קרקעות מהמדינה תמורת שליש מהיבול ולעיתים אף יותר. "להם מותר ניצול מחפיר של אנשים רעבים לקרקע, לי ולאנשי בלבד אסור להנות מפרי עמלנו", מחה השיח' אל הוזייל במכתבו.

Close

מכתבו של שיח' צקר סלאמה אל הוזייל אל שר החקלאות קדיש לוז,
17 במאי 1956