הסתרת חומר ארכיוני מ-1948: המקרה של דו"ח ריפתין

ב-1957 סיפר יעקב ריפתין, איש מפ"ם ולשעבר חבר ועד הביטחון היישובי, על משימה שהטיל עליו יו"ר הוועד דוד בן גוריון בפברואר 1948: "באחד השלבים, הייתי אני ועדת חקירה של איש אחד. נתבקשתי על ידי בן גוריון לחקור את התלונות שבאו מצדדים שונים על זה שהורגים אנשים ללא משפט. הוא דרש שאחקור על כמה מקרים בענייני הערבים, שבצפון איזו מכונית של יגאל אלון לקחה ערבי אחד בבגג'ניק והובילו אותו ואחר כך הרגו אתו; אחר כך גם שקרה משהו בדרום. מקרים כאלו, ולא רק לגבי ערבים, אלא גם אנשים שנחשדו בריגול, היו מקרים מסוג זה, שעוררו דאגה. קבלתי סמכויות של ועדת חקירה ומזכיר – נחמיה ארגוב […] חקרתי אנשים שונים, טסתי בפייפר לניר-עם, או למקום דומה שהיה שם בסיס, והגשתי דו"ח לבן גוריון". (1)

כתב המינוי ששלח בן גוריון לריפתין ב-10 בפברואר 1948 היה מפורט מעט יותר. בן גוריון כתב בו כך, בין השאר:

"הגיעו אלי תלונות והאשמות קשות על היפרעות והפקרות בקרב כמה מאנשי הארגון [ההגנה] והפלמ"ח: שוד ערבים, רצח פולנים וערבים בלי סיבה או בלי סיבה מספקת, ובכל אופן בלי משפט, מעשים לא הגונים גם ביחס ליהודים, מקרי גניבות, מעילה בכסף, עינויים של ערבים בשעת חקירה וכדומה.
מעשים אלה, אם הם נכונים, מהווים סכנה פוליטית ומוסרית לארגון וליישוב ויש לאחוז באמצעים החריפים ביותר למען עקירתם מן השורש. יש קודם כל להעמיד את הדברים על אמיתותם ולהביא את האחראים לדין. לשם כך אני מטיל עליך לבדוק שורה של עובדות שנמסרו לי ע"י מנהלי ש"י".

בן גוריון צירף למכתבו רשימת 15 אירועים שמסר לו ראש שירות הידיעות של ההגנה, דוד שאלתיאל: מעשי רצח, הוצאה להורג ללא משפט, שוד וביזה. בימים הבאים ערך ריפתין את חקירתו . בעמוד האחרון מבין 18 עמודי הדו"ח שחיבר הוא פירט רשימה של 15 אנשי ההגנה – בהם בכירים – שאותם חקר. בדו"ח פורטו ממצאים ביחס ל-15 האירועים שהוזכרו בכתב המינוי, כמו גם רשימת 15 אירועים נוספים שנודעו לו אגב חקירתו ואותם לא בדק.

דבר קיומו של דו"ח ריפתין אינו סוד. המלצותיו של ריפתין מתוארות בספרות האקדמית כגורם משמעותי בהחלטה על מינוי תובע כללי לצבא והקמת הפרקליטות הצבאית. (2) בספרות צוטטו כתב המינוי של בן גוריון, (3) תוארו ממצאי בדיקת האירועים וצוטטו וחלק מהמסקנות, (4) אך הדו"ח עצמו מעולם לא פורסם. עותק שלו מצוי בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. עותק נוסף מצוי בארכיון אחר אחד לפחות.

בספטמבר 2016 ובינואר-פברואר 2017 דנה ועדת השרים לעניין חשיפת חומר ארכיוני מסווג בשאלת חשיפתו של דו"ח ריפתין, לצד שני נושאים נוספים. (5) אזרח ביקש לעיין בעותק הדו"ח ששמור בארכיון צה"ל, וכיוון שתקופת ההגבלה על המסמך חלפה הדרך החוקית היחידה למנוע את העיון בו היא באמצעות החלטה של גנז המדינה ואישור החלטה זו על ידי ועדת השרים האמורה, שהוקמה מכוחו של סעיף 10(ג) לחוק הארכיונים. על אף המלצתו של גנז המדינה לחשוף את הדו"ח החליטה ועדת השריםשלא לחשוף בארכיונים הממשלתיים את דו"ח ריפתין (כמו גם את החומרים הנוספים בהם דנה), במשך חמש שנים נוספות. (6)

עוד לפני דיוניה של ועדת השרים בחיסוי דו"ח ריפתין, חוקרי מכון עקבות איתרו וסרקו עותק אחר של הדו"ח בארכיון יד טבנקין שברמת אפעל. ב-5 בנובמבר 2017 העביר המכון את המסמך לביקורת הצנזורה הצבאית, לקראת פרסומו הצפוי באתר האינטרנט של עקבות.

בשיחת טלפון עם איש הצנזורה הוא אישר כי אמנם החלטת ועדת השרים (שאמונה של חיסוי על חומר ארכיוני שמצוי בארכיון) אינה מחייבת את הצנזורה, אך מסר כי ברצונם לבחון את פרסום המסמך על פי מה שכינה "שיקולים משלהם". לאחר חודשים אחדים ואחרי פנייה בכתב שבה נדרשה הצנזורה למסור את החלטתה בתוך שבעה ימים, נמסר לנציג עקבות עותק של הדו"ח, כשכל עמודיו מוקפים בעיגול ועל כל עמוד מוטבעת החותמת "מעוכב", כלומר אסור בפרסום עד לקבלת החלטה סופית של הצנזורה הצבאית. מאז, משך כשמונה חודשים, ועל אף תזכורות חוזרות, טרם מסרה הצנזורה את החלטתה אם לאשר את פרסום המסמך ממרץ 1948 – או לפסול את פרסומו.

סיפורו של דו"ח ריפתין הוא חלק מתמונה רחבה הרבה יותר של מאמץ למנוע פרסום מסמכים ארכיוניים שנוגעים לפגיעה של ישראלים באזרחים, ב-1948 ובשנים מאוחרות יותר. בימים אלה דן בית הדין הצבאי לערעורים בבקשתו של היסטוריון לחשוף מסמכים חסויים שנוגעים לפרשת הטבח בכפר קאסם (1956), לנוכח התנגדות נחרצת של הצנזורה הצבאית (שחוות דעתה נשענת על שתי חוות דעת של גורמים עלומים שלא זוהו), מחלקת ביטחון מידע בצה"ל ומשרד החוץ. מסמכים אחרים שנוגעים לפרשיות הרג של אזרחים פלסטינים בעת כיבוש רצועת עזה ב-1956 נסגרו לעיון בארכיון צה"ל, אף שהיו פתוחים לעיון בעבר; (7) כך גם תיקים בארכיון המדינה שעוסקים בפרשיות חמורות שפורסמו בהרחבה סמוך להתרחשותן. (8) אף שרבות מהפרשיות פורסמו בעיתונות ובספרות ההיסטורית, המדינה עושה מאמץ ניכר למנוע את פרסום החומר הארכיוני המתעד את האירועים ואת תגובת המדינה לאחר שהתרחשו, וזאת בטענות של הגנה על הביטחון ועל יחסי החוץ. התוצאה היא סילוף ההיסטוריה ומניעתו של דיון מבוסס עובדות ותיעוד על ההיסטוריה הקרובה שלנו, על פשעי מלחמה שביצעו חיילי צה"ל ואנשי מערכת הביטחון במשך השנים – אף לפני קום המדינה – ועל האופן שבו יש להתמודד עם אירועים חמורים בהיסטוריה של המדינה והחברה בישראל.

הפרקטיקה של מניעת גישת הציבור למסמכים שנוגעים לפגיעה באזרחים ועשויים להציג את המדינה, זרועותיה או שליחיה באור לא נוח מבחינתם, נתלית שוב ושוב בטענות של צורך להתגונן מפני פגיעה אפשרית בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה, טענות שנשענות על חוות דעת סודיות שאינן נבחנות בפומבי. מותר לפקפק בניסיון החוזר לקשור בין פרסומו של תיעוד בן עשרות רבות של שנים לבין איומים ביטחוניים וקשרים דיפלומטיים בני ימינו. לעומת זאת, לא ניתן להטיל ספק בכך שחשיפתו של חומר ארכיוני חבוי הכרחית ליכולתן של קבוצות שונות בחברה להכיר את עברן המתועד. הכרתו של עבר זה חיונית למימושן של זכויות, לזכייה בהכרה על עוול שנגרם, ולקידום הליכי צדק וריפוי בתוך ובין חלקים שונים בחברה. חשיפתם של חומרי ארכיון ללא עיכובים פסולים הכרחית לקידומה של החברה הישראלית, והיא אינטרס ציבורי חשוב לא פחות מאלו שבהם משתמשים בכדי להצדיק את המשך הסתרתם של מעשי פשע שבוצעו טרם קמה המדינה.