לאורך השנים נאסרו לשידור שירים ומערכונים שונים שנועדו לטלוויזיה ולרדיו. ניסיון מימי האינתיפאדה הראשונה לפסול לשידור שני שירים, אחד של נורית גלרון והשני של חווה אלברשטיין, גרם לסערה-זוטא, שבחנה את הגבולות של מעורבות השלטון בהצרת חופש הביטוי.

באפריל 1989 הוחלט בגלי צה"ל להפסיק לשדר את שירה החדש של נורית גלרון (לחן: ארקדי דוכין) "אחרינו המבול". היו אלו ימי האינתיפאדה הראשונה, וגלרון הביעה בשירה מחאה על האדישות שפשתה בישראל בכל הנוגע למתרחש בשטחים הכבושים. גלרון שרה: "יש מדינה של אבנים ובקבוקי תבערה / ויש תל-אביב בוערת ממועדונים ומעשי זימה […] לא, אל תספרי לי על ילדה שאיבדה את עינה / זה רק עושה לי רע רע רע זה רק עושה לי רע".

מיד לאחר שהשיר יצא להשמעה – ולאחר ששודר פעמים אחדות –  הוחלט בתחנת הרדיו הצבאית להגביל את השמעתו (נזכיר, אלו הימים שלפני תחנות הרדיו המקומיות). נחמן שי, אז מפקד התחנה והיום שר התפוצות מטעם מפלגת העבודה, הסביר כי "השיר לא נפסל, אלא שהשמעתו תהיה מבוקרת ותעבור את האישור של [דלית] עופר [מנהלת מחלקת המוזיקה] ושלי. הסיבה לכך היא הטקסט שלו, הדרך שבו מוצג העניין הפלסטיני. יש שם גלוריפיקציה של הנושא. שורות שקשה לקבל אותן. נשמיע אותו בהזדמנויות מיוחדות. למשל, אם נעשה תוכנית על גלרון או על דוכין. אני לא רוצה שההשמעה שלו תהיה פרועה" (עיתון "חדשות", 5.4.1989). שיר נוסף זכה באותם הימים לגורל דומה: השיר "חד גדיא" של חווה אלברשטיין. אלברשטיין כתבה: "עד מתי יימשך מעגל האימה / רודף הוא נרדף מכה הוא מוכה / מתיי ייגמר הטירוף הזה".

בחודשים שלאחר מכן נדון גורלם של שני שירים אלה גם ברשות השידור, ובשתי ישיבות שקיים הוועד המנהל של הרשות (הראשונה ב-13 ביוני 1989; השנייה ב-5 בדצמבר 1989), הוחלט לפסול לשידור את שני השירים. בהצעה לפסול את השירים תמכו נציגי הליכוד בוועד המנהל (שלמה קור, אורי אורן ואמנון אורן) ונציג המפד"ל (אורי פלאח), שאף כינה את השירים "אש"פיסטים". דליה איציק נציגת "המערך", ויו"ר הרשות, אהרן הראל, הצביעו נגד ההחלטה, ולאחר שהתקבלה ההחלטה לאסור את שידורם הגישו ערר לשר החינוך והתרבות, יצחק נבון, שהיה ממונה על הרשות מתוקף תפקידו. יש לציין שהיועץ המשפטי של רשות השידור, מתן כהן, קבע שההחלטה אינה חוקית וכי רק מליאת הרשות מוסמכת לקבל החלטה על פסילת שירים לשידור ("חדשות", 6.12.1989).

הערר שהוגש לשר החינוך הביא את יוסף חריש, היועץ המשפטי לממשלה, לפנות מיוזמתו אל השר נבון ולהציג בפניו את חוות דעתו על החלטת הוועד המנהל. בחוות הדעת של חריש, המובאת כאן, הוא ציין כי "הסוגיה שבפנינו היא סוגיית חופש הביטוי וסמכותה של רשות שלטונית לאסור השמעתו של דבר שהוא בגדר אמירה או ביטוי בשל תוכנו ובשל הרעיון הגלום בו". חריש קבע כי ההחלטה על איסור השמעת השירים "אינה עומדת במבחן המשפטי הראוי", והוסיף: "חופש הביטוי אינו רק החופש לבטא דברים המקובלים על הכל, אלא גם החופש לבטא דעות מסוכנות, מרגיזות וסוטות אשר הציבור סולד מהן". לעניין תוכן השירים, שעסקו במתרחש בשטחים, כתב חריש: "ייתכן שמילות שירים אלה מבטאות רעיונות שאינם מקובלים על חלק מהציבור, וייתכן אף שיש בהן כדי לפגוע ברגשותיהם של אנשים, אך כל עוד לא מתקיים בהם מבחן הסכנה החמורה והוודאית לפגיעה בשלום הציבור, הרי הם בגדר ביטוי מוגן שחברה דמוקרטית וסובלנית חייבת לשאתו".

זמן קצר לאחר התערבותו של חריש חזרה בה הרשות מהחלטתה, ושני השירים הותרו להשמעה ברדיו.

Close

חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה בעניין פסילת השירים לשידור,
21 בדצמבר 1989