לאחר הסיפוח: בעיות שמצפות לפתרון

ב-21 ביוני 1967 דנה ועדת השרים לענייני ירושלים במשמעויות שצפויות לסיפוח ("צירוף") העיר העתיקה וסביבותיה למדינת ישראל. סעיפים ז'-ח' בדו"ח שחיבר עבור הרמטכ"ל אחד ממשתתפי הישיבה, הפרקליט הצבאי הראשי דאז מאיר שמגר, עסקו בשאלות מעמדם האזרחי ורכושם של תושבי האזור שצפוי להיות מסופח.

שמגר ציין כי על אף החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים, לא צפויים תושבי המקום להחשב אזרחים ישראלים וזאת בשל הוראות חוק האזרחות, שקובעים שורה של תנאים להענקת אזרחות ישראלית, בהם שהיה של 3 שנים בישראל וידע כלשהו של השפה העברית.

באשר למעמד רכושם של התושבים, ציין שמגר כי על פי הוראות החוק הקיים עלולים תושבי מזרח העיר להחשב כנפקדים, ורכושם – רכוש נפקדים – גם אם הוא מצוי במזרח העיר, יחד עמם. שינוי כלשהו יידרש, כתב שמגר, אולם כזה שימנע מהם להחשב נפקדים מחד, ומאידך לא יאפשר תביעת שלהם להשיב להם את רכושם שמצוי במערבה של ירושלים.

ב-30 באוגוסט 1967 כתב היועץ המשפטי של משרד החוץ, תיאודור מירון, אל מנכ"ל המשרד בכדי להתריע ש"טרם נעשו הצעדים התחיקתיים הדרושים כדי להסדיר את מעמדם ואת זכויותיהם המשפטיות של תושבי ירושלים המזרחית." מירון נדרש לדבר ךקראת כינוסה הצפוי של העצרת הכללית של האו"ם, שם היה נושא ירושלים צפוי לעלות לדיון.

מירון חלק עם המנכ"ל את התרשמותו שגם אם החלו כבר אנשי משרד המשפטים להכין חקיקה שתאפשר למנוע מרכושם של תושבי מזרח העיר להחשב ל"רכוש נפקדים", הרי שבהעדר לחץ ציבורי או מדיני, העבודה שנעשתה בנושא זה במשרד המשפטים התנהלה בעצלתיים. נושא דומה שדרש תשומת לב היה המדיניות בנוגע לדרישות הצפויות של תושבי מזרח ירושלים להשיב לידיהם את רכושם במערב ירושלים שנותר ב-1948 מעבר לקו הירוק. כאן, ציין מירון, הכוונה היתה שלא לחוקק פתרון כי אם להותיר שיקול דעת בידי האפוטרופוס הכללי שניהל את רכוש הנפקדים ובידי ועדה ייעודית כיצד להשיב לפניות הצפויות.

לסיום ציין מירון כי משרד המשפטים טרם החל לגבש מדיניות בנוגע לשאלת מעמדם האזרחי של תושבי מזרח ירושלים. התושבים אינם אזרחי ישראל, אולם החוק מאפשר להם לבקש להתאזרח. במקרה כזה, ציין מירון, החוק נותן בידי שר הפנים שיקול דעת רחב.

ב-14 במרץ 1968 שלח שר המשפטים יעקב שמשון שפירא אל ראש הממשלה לוי אשכול שני מכתבים, אותם סיווג "סודי-אישי".

מכתב אחד עסק במעמדם האזרחי של תושבי מזרח ירושלים. השר שפירא פירט את הבעיה: חוק האזרחות קובע שאזרחות ישראלית תינתן באופן אוטומטי מכוח חוק השבות (כלומר ליהודים בלבד) למי שישב בישראל בשנת 1952 – מועד חקיקת החוק, או למי שאחד מהוריו הוא אזרח ישראלי. כל אדם אחר נדרש לעבור הליך של התאזרחות בכדי לקבל אזרחות ישראלית. הליך זה כרוך בכמה תנאי סף, בהם שלוש שנות שהות בישראל, ידיעה מסוימת של השפה העברית וכן ויתור על האזרחות הקודמת. לאור זאת קבע שר המשפטים כי המצב המשפטי מונע למעשה מתושבי מזרח ירושלים לקבל אזרחות ישראלית – גם אם ירצו בה. לנוכח הערפול בסוגיה זו ולאור הדיון הציבורי הצפוי בשאלת מעמדם האזרחי של הפלסטינים במזרח ירושלים, הציע השר לראש הממשלה כי הממשלה תדון בנושא ותגבש מדיניות.

מכתב נוסף ששלח שר המשפטים לראש הממשלה באותו יום עסק בבעיית רכושם של תושבי מזרח ירושלים. החוק הישראלי באותה עת קבע כי רכושם של תושבי מזרח ירושלים המצוי במזרח העיר הוא רכוש נפקדים; רכוש שהיה בבעלותם במערב העיר הוגדר כרכוש נפקדים מאז 1948; וביחס לרכושם בשטח מדינת ישראל שבתוך הקו הירוק, הרי מעמדם של תושבי מזרח העיר הוא של "נפקדים נוכחים".

במכתבו ציין השר כי ועדה שמינה מצאה שערך רכושם של תושבי מזרח העיר במערבה עומד על למעלה מ-320 מיליון ל"י (כ-2.5 מיליארד ש"ח בערכים של היום), ואף יותר מזה אם יוחלט להשיב להם את נכסיהם שבשטח מדינת ישראל מחוץ לירושלים. השר ציין כי השבת רכושם של תושבי מזרח ירושלים ייאלץ את המדינה להשיב גם את רכושם של שאר "הנפקדים הנוכחים" במדינת ישראל. השר שפירא הציע לראש הממשלה לבחון את הנושא ולהחליט אם להביא "הצעה מגובשת" לדיון בממשלה.

בקיץ 1968 חיבר ראש לשכת היועץ לענייני ערבים במזרח ירושלים, אלי עמיר, מזכר קצר בן שני עמודים. המזכר תיאר בתמצית בעיות מרכזיות שנוגעות למזרח ירושלים, "בעיות שמצפות לפתרון" כדבריו, כשנה לאחר סיפוחן של העיר העתיקה ו-28 כפרים בסביבותיה לשטח מדינת ישראל.

המסמך בן שני העמודים שכתב עמיר (לימים סופר בולט, מחבר "תרנגול כפרות", "מפריח היונים", "יסמין" ואחרים) הוגש לשמואל טולדנו, היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה. תשע סוגיות מרכזיות תיאר עמיר בקיצור נמרץ. בין השאר, עמיר הדגיש כי מעמדם האזרחי של הערבים תושבי מזרח ירושלים היה "תלוי באוויר", ועמו זכויותיהם הפוליטיות וגורל רכושם שהופקע. בנוסף, הוא עמד על הפגיעה במעמדה של שדרת המנהיגות הפלסטינית בירושלים, ועל משבר כלכלי ותעסוקתי שפקד את מזרח ירושלים כתוצאה מחשיפתה הפתאומית לכלכלה הישראלית.

עמיר הזהיר במסמך מפני השלכותיו הצפויות של המצב במזרח ירושלים: מתיחות על רקע קשיי תעסוקה ושכר, ניצולם של "התסכול, המרירות וחוסר ההשלמה עם השלטון הישראלי" בידי "גורמים עוינים", והתנכרות הפלסטינים למפלגות הישראליות. המסמך תיאר את פעילות גופי השלטון הישראלי בירושלים כמבולבלת ולא מתואמת, וקבע כי היא גורמת ועוד תגרום ל"נזקים חמורים" לישראל גם בעתיד.